יצירות אמנות נוצרו ביפן מראשית ההתיישבות בה (כעשרת אלפים שנה לפנה"ס) ועד לימינו. במשך הדורות התפתחה אמנות יפנית בעלת מאפיינים ייחודיים. ההיסטוריה היפנית שזורה בפרקי זמן קצרים שבמהלכם חדרו אל הארץ השפעות תרבותיות זרות לרוב, וביניהם תקופות ארוכות של ניתוק וחוסר קשר עם העולם החיצוני.

עם הזמן למדו היפנים לחקות ולהטמיע את היסודות הזרים שחלחלו אל ארצם ואלו השתלבו בתרבות האסתטית של יפן. האמנות היפנית המורכבת המוקדמת ביותר נוצרה במאה ה-7 וה-8 והיא ספוגה בהשפעות בודהיסטיות. במאה ה-9, עת צימצמו היפנים את הזיקה לסין והחלו לפתח תרבות עצמאית, גדלה חשיבותן של האמנויות החילוניות, אם כי גם האמנות הדתית לא נזנחה עד המאה ה-15. לאחר מלחמת אונין (1467-1477) נכנסה יפן לתקופת תוהו ובוהו פוליטי, חברתי וכלכלי שנמשך כמעט מאה שנים. במדינה, כפי שהתעצבה תחת הנהגתם של שוגוני הטוקוגאווה, היה לדת המאורגנת תפקיד פחות בהרבה בחיי העם, והאמנויות ששרדו היו בעיקר חילוניות.

ציור הוא הביטוי האמנותי המועדף ביפן, ועוסקים בו החובבן והמקצוען גם יחד. עד לתקופה המודרנית כתבו היפנים עם מכחול ולא עם עט. המודעות לטכניקות המכחול הביאה עמה רגישות רבה לדקויות הציור. עם עליית התרבות הפופולרית בתקופת אדו, נעשו הדפסי עץ הקרויים "אוקיו-אה" לאמנות חשובה. הטכניקה בתחום זה השתפרה בהדרגה. ההדפסים הצבעוניים שימשו למטרות מגוונות:מחדשות יומיות ועד לספרי לימוד ופורנוגרפיה. פיסול היה פופולרי הרבה פחות ביפן. הוא קושר עם נושאים דתיים, וככל שירדה קרנו של הבודהיזם התמעטה חשיבותה של צורת ביטוי אמנותית זו. הקרמיקה היפנית היא מהטובות ביותר בעולם, והיצירות הראשונות של תרבות היפנית. באדריכלות מבטאים היפנים העדפה לחומרים טבעיים ולחיבור בין החלל החיצוני והפנימי.

האמנות היפנית מאופיינת בשינויים חדים. כבר בקרמיקה של התקופות הפרהיסטוריות ניתן לראות כיצד לאחר תקופה של שפע ופאר הגיע תור האמנות הממושמעת והמעודנת. דוגמה נוספת ניתן להביא משני מבנים מהמאה ה-16, שרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: ארמון קטסורה הוא דוגמה מובהקת לפשטות. נעשה בו שימוש בחומרים טבעיים לא מהוקצעים, וניכרת בו חיבה ליופי שנוצר ביד המקרה; ואילו המאוזוליאום ניקו טוגשו הוא מבנה סימטרי, וגילופים מכסים כל פיסה בו. האמנות היפנית זכתה להערכה לא רק בשל פשטותה, אלא גם בשל השפע הצבעוני שלה והשפיעה רבות על הציור המערבי במאה ה-19 ועל האדריכלות במערב במאה ה-20.

לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה »

• 0 תגובות

יאן וֵרְמִר או יוהנס וֵרְמִר (31 באוקטובר 1632 - 15 בדצמבר 1675), צייר הולנדי. מגדולי הציירים בכל הדורות. מעט מאוד ידוע על חייו מלבד העובדה שגדל ופעל בדֶלְפְט. במשך שנים הייתה דמותו בצילם של הציירים ההולנדים הגדולים כגון רמברנדט אולם במאה העשרים הוא חזר לתודעה הציבורית הודות לזיופים ולספרים כגון "נערה עם עגיל פנינה". רוב ציוריו מתארים דמויות בתוך ביתן, עוסקות בשיחה, נגינה או עבודה.

חייו

רק מעט מאוד ידוע על חייו של ורמר, ציורו הנודע, "נוף העיר דלפט", מציג את הכנסייה החדשה (ניווה קרק) שבה כנראה נטבל והכנסייה הישנה (אאודה קרק) שבה נקבר. ביניהן, בעיר הולדתו, התנהלו כל חייו. אלו הפרטים היחידים הידועים עליו בוודאות של ממש.

נוף העיר דלפט, כנראה 1658-1660

ורמר גדל במהלך תקופת הפריחה הגדולה ביותר של הציור ההולנדי, "תור הזהב" שאחרי מלחמת השחרור של הולנד מעולה של ספרד ובית הבסבורג. בתקופה קודמת צמח שם רמברנדט ובתקופתו גדלו ציירים דגולים כיאן סטין, פיטר דה הוך, חיראט דאו, קרל פבריציוס, יקופו פן ראוסדאל, חררד טר בורך, פרנס האלס ורבים אחרים.

ורמר נולד כפרוטסטנטי, ככל הנראה, אך המיר את דתו לקתוליות בגיל 21, ככל הנראה כדי לשאת באותה שנה 1653 את קתרינה בולנס שמוצאה היה ממשפחה קתולית בורגנית. לזוג נולדו 11 ילדים. באותה שנה הצטרף לגילדת האמנים של לוקס הקדוש בעיר והגיע למעמד בכיר בה - בשנים 1662 ו-1669 נבחר לעמוד בראשה.

פרנסתו של ורמר נמצאה רוב השנים בדוחק, ממכירת תמונותיו וממסחר בתמונות. במהלך הקריירה הלא ארוכה שלו, בשנים 1654 - 1670 (תיארוכי התמונה הראשונה והאחרונה שלו) יצר רק כ-35 תמונות. אחרי מותו מכרה אלמנתו את כל תמונותיו שנותרו בידיה למועצת העיר בתמורה לקצבה זעירה לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה »

• 0 תגובות

פופ ארט היא תנועה אמנותית שמרכזה היה בעיקר בארצות הברית ובאנגליה החל מסוף שנות החמישים. התנועה הקיפה תחומי תרבות שונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, אופנה ועוד. אמני הפופ ארט בחנו את ההשפעה ההדדית של תחומי התרבות השונים.

אמנות הפופ היא בשמה (pop art) מרמזת על השם פופולרי. אמנות הפופ היא אמנות השנויה במחלוקת, ומקורה של הוא בציורו של האמן הבריטי- ריצ'רד המילטון. ציורו של האמן צויר בשנת 1965. למרות שאמנות הפופ נוסדה באנגליה, לגרסת האמריקאים לאמנות הפופ לא הייתה תלות בגרסתם של הבריטים. אמני הפופ ארט הבולטים בתחום האמנות הפלסטית הם רוי ליכטנשטיין, אנדי וורהול, קלאס אולדנבורג, ריצ'רד המילטון, ועוד. המאפיין של עבודותיהם היה בהכנסה של חומרים חוץ אמנותיים לעבודות, כגון קומיקס, פרסומות ועוד. העבודות מתאפינות בדרך כלל בצבעוניות עזה.

הפופ ארט אינה תנועה עם מניפסטים והופעות קבוצתיות, אלא נטייה משותפת של אמנים בכיוון יצירתי מסוים, שעושה שימוש בטכניקות ובאמצעים שונים מאלו שהיו מקובלים כ"תהליך אמנותי" לפני כן. נושאי יצירות פופ שאולים מן המרקם האורבני (בעיקר של ניו יורק), המשקף את מאפייני החברה האמריקנית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה: השפע הכלכלי, תרבות הצריכה ושיווק.

מבקרי אמנות רואים באמנות הפופ תגובה לאקספרסיוניזם המופשט, אבל אמנות הפופ קיבלה מהאקספרסיוניזם המופשט גורמים אחדים. אחד הגורמים החשובים הוא המודעות הרבה לאפשרויות באמנות בכלל ובאפקטים הנוצרים ביצירה אדירת ממדים. אך בניגוד לאקספרסיוניזם המופשט אמנות הפופ היא שיבה אל הפיגורטיוויות ומשיכות הצבע בהן על פי רוב נקיות וחדות. אמנות הפופ נחשבת לפעמים גם לקומיקס, ציורי פרסומת רעשניים, מכוניות נוצצות ועוד.

לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה »

• 0 תגובות

פיסול הוא ענף בתחום האמנות במסגרתו יוצר האמן יצירה בעלת איכות תלת-ממדית. השינוי אותו מבצע הפַּ‏‏‏סָּ‏‏ל הוא לרוב שינוי פיזי, על ידי שינוי והתאמה של חומרים, אולם באמנות המודרנית קיימת האפשרות גם לשינוי סמנטי של החומר, כלומר לבדיקת יחסו של האובייקט התלת-ממדי אל הסביבה. התוצאה של שינויים אלו מכונה "פֶּ‏סֶ‏ל".

בנסיון לענות על שאלת הגדרתו של המדיום, מבחין מחקר תולדות האמנות בין פיסול אנדרטאות, פיסול בקנה מידה קטן ו"אמנות זעירה". הבחנה זו התבססה הן על ערכים כגון גודלו של הפסל ומיקומו במרחב, והן על הערכה שיפוטית של חשיבות היצירה. "אמנות זעירה" (Minor Art), להבדיל משאר סוגי הפיסול המסורתיים, נתפשה כקטגוריה המכילה מגוון של חפצים קטנים, כגון פסלונים, נרות חרס מעוטרים, קופסאות מקושטות, מטבעות ומדליות שעליהן חקוק תבליט וכדומה. על פי רוב, אלו הם חפצים בעלי שימוש ולא נועדו רק לקישוט. כיום, המחקר מגדיר חפצים כאלו כשייכים לתחום העיצוב. ההבחנה בין פיסול אנדרטאות לפיסול היא מסובכת ובעייתית יותר, כיוון שההפרדה בין תחומים אלו מטושטשת כיום לחלוטין. הבחנה נוספת הקיימת בחקר הפיסול הקלאסי היא בין פסל, החופשי מכל עבריו, לבין תבליט, הצמוד לאלמנט אדריכלי.

במהלך המאה ה-20 השתנתה באופן רדיקלי הגדרתו של מדיום הפיסול, עם כניסתן של טכניקות חדשות כגון וידאו ארט, רדי מייד, אמנות אדמה, מיצג, מיצב וכדומה. לצד השינוי המושגי שהתחולל, התלווה אל התהליך גם מהפך בתדמיתו החזותית של הפיסול - מדימוי של אובייקט בודד העשוי מאבנים חצובות, מתכת או עץ, הפך הפסל למגוון של אובייקטים העשויים מחומרים שונים ואף משילוב של חומרים וטכניקות, שינוי שערער על תחושת ה"נצחיות" של הפיסול הקלאסי.

הפיסול כאמנות

אסתטיקנים ותאורטיקנים של האמנות, בעיקר החל מהמאה ה-18, ניסו להגדיר את מהותו של הפיסול ביחס לכלי ביטוי אמנותיים אחרים. תפישתם הייתה כי הפיסול עוסק בבחינת אלמנטים בחלל - נפח ותלת-ממדיות, תנועה ועוד. אולם, תפישה מקובלת זו עומתה על ידי הנחות אסתטיות אלטרנטיביות שסירבו לראות בפיסול מהות שונה ממהותן של כלי ביטוי אמנותיים אחרים.

לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה »

• 0 תגובות

על קירותיו של תיאטרון ירושלים תלויים הציורים המרהיבים של האבוריג'ינים, בני תרבות הנוודים העתיקה ביותר שהשתמרה בעולמנו. בשנה הבאה אמורים להגיע אלינו ציירים אבוריג'ינים  

הם בני תרבות הנוודים העתיקה ביותר שהשתמרה בעולמנו, ושרדה בקושי רב. הם חיים בתנאים שלעומתם מאהלי הבדווים בנגב נראים כהיכלות פאר. מה לא ניסו לעשות להם: טבחו בהם, הטבילו אותם בכוח לנצרות, לקחו מהם את ילדיהם באמתלה שאינם יכולים לחנכם כראוי, ניסו למחוק את שפות הדיבור שלהם, סגרו אותם בשמורות.

סיפורם של האבוריג'ינים באוסטרליה הוא סיפורה של אי הבנה תרבותית, של בערות גזענית איומה - מצדו של האדם הלבן הנאור בעיני עצמו - וסיפור של דיכוי שהוביל את התרבות הזאת אל סף ההכחדה.

מאוחר מאד, מאוחר מדי, החלו המדכאים לגלות את העושר, היופי והאמנות שלה. מעט מזה אפשר לראות עכשיו בתערוכה הנושאת את השם "אמנות מדבר אבוריג'ינית עכשווית מאוסטרליה", על קירותיו של תיאטרון ירושלים.

הציורים המרהיבים שתראו שם, שמושכים את הצופה בהם למחוזות של חלום ולחוויה שונה מכל מה שהכיר עד כה, הם חלק מאוסף של גבריאל פיצי, אספנית ואוצרת אוסטרלית שהגיעה לישראל עם פתיחת התערוכה, כדי לעזור למי שלא מכיר להתוודע קצת אל האמנות הזו.

אמנות אתנית או אמנות מודרנית?

לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה »

• 0 תגובות

גרפיטי הם ציורים הנעשים על גבי רכוש, הן ציבורי והן פרטי. גרפיטי יכול להיות אמנות, ציור או כתובות. בדרך-כלל מדובר בציורים שנעשים ללא הסכמת בעלי הרכוש - ועל כן מדובר בעבירה על החוק ובוונדליזם.

מקור המילה

גרפיטי בפומפיי - כתובה בשפה לאטינית וולגרית השפה הלאטינית של ההמונים, בניגוד לשפה הלאטינית הקלאסית בה דיברו בני האצולה

המילה "גרפיטי" מקורה במילה האנגלית "graffiti" שהיא צורת הרבים של המילה "graffito", אף שלא נהוג להשתמש בצורת היחיד. המילה הגיעה לאנגלית מהשפה האיטלקית ומקורה במילה היוונית "גרפאין" (γραφειν) שפירושה "לכתוב".

היסטוריה

גרפיטי היה קיים מאז ימי קדם - כבר באימפריה הרומית וביוון העתיקה התקיימו כתובות גרפיטי. ניתן אפילו לומר שציורי מערות קדומים הם גרפיטי.

המילה "גרפיטי" תיארה במקור כתובות וציורים שנמצאו על פסלים או על קירות, כגון כתובות שנמצאו בקטקומבות של רומא או על קירות פומפיי. מדובר הן בכתובות והן בציורים אשר נחשבו לוונדליזם מאחר שצוירו ללא הסכמת בעלי הרכוש שעליו צוירו הכתובות.

דוגמאות ראשונות של גרפיטי ניתן למצוא בעיר היוונית אפסוס (כיום בטורקיה). ככל הנראה מדובר היה בפרסומת של בית בושת. גרפיטי ויקינגי ניתן למצוא הן ברומא והן באירלנד.

בתקופה המודרנית ניתן לראות כגרפיטי את הכתובות שציירו חיילים צרפתיים על אתרים שעברו לידם במצרים במהלך מלחמות נפולאון. לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה »

• 0 תגובות

"אמנות יהודית" הוא מונח רחב המתייחס אל מגוון של תופעות אמנותיות שונות הקשורות לדת היהודית. ישנן גישות, הרואות בהתפתחות מן הארכאולוגיה והאמנות העתיקה כביטוי החזותי המשקף איקונוגרפי של נושאים ומסורות יהודיות כגון תיאור של התנ"ך וכתבי קודש יהודיים אחרים. מגמות מודרניסטיות אחרות ניסו לכונן את האמנות היהודית כביטוי אסתטי מטאפיזי של הדת והרוח היהודית.

מגמות אסתטיות בתפיסה היהודית

"חציית ים סוף" פרסקו מבית הכנסת בדורה אירופוס, המאה ה-3 לספירה.

רצפת הפסיפס מבית הכנסת בעין גדי.

למרות הנטייה לראות את התרבות היהודית כמתנזרת מיצירת אמנות, ברוח האיסור מ"עשרת הדברות" על יצירת פסל ומסכה.‏‏[1], הרי שאמנות בעלת נושאים יהודיים ידועה לנו כבר מתקופת העת העתיקה. למעשה ניתן למצוא שפע של ייצוגים אמנותיים על גבי פסיפסים ופרסקאות בהן מופיע ייצוג חזותי של ספורי התנ"ך ואף, כפי שמעידים הציורים מבית הכנסת בדורה לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה »

• 0 תגובות